רוקח מעבדות בע"מ נ' איסלר

פסק דין

הנתבעת הגישה בביהמ"ש לתביעות קטנות בהרצליה כתב תביעה נגד התובעת שבפניי. בכתב התביעה הנ"ל טענה כי קנתה מאת התובעת שבפניי תכשיר מסוים לדיאטה, וכי לאחר השימוש בו חשה ברע, כולל בחילות והקאות, והחליטה להחזיר את התכשיר לחברה. אלא שלטענתה "לא היה עם מי לדבר".

לטענת הנתבעת (בתביעתה הנ"ל), "הבנתי שיש פה רמאים ויש תלונות רבות של קורבנות אחרים בגוגל". בהמשך נטען בכתב התביעה הנ"ל כי "מוכרים אבקה מסוכנת ולא לוקחים אחריות על התוצאות"; וכי "משתמשים בשם של חברת תרופות ידועה ומוכרת אך אין ביניהם שום קשר, וזוהי הטעיה".

בשל התביעה הנ"ל, הגישה החברה (הנתבעת שם) את התביעה שבפניי כנגד הנתבעת (היא התובעת שם), בעילה של פרסום לשון הרע.

עתה מונחת בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף לאור הוראת סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

אכן, ביהמ"ש העליון קבע הלכה מפורשת וחד משמעית כי ההגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע היא מוחלטת וגורפת (רע"א 1104/07 ח'יר נ' גיל. עתירה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 7025/09).

ובניגוד לטענת התובעת בפיסקה 11 לתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, ההלכה שנקבעה היא, שאם הנתבעת אמרה מה שאמרה או כתבה מה שכתבה "תוך כדי דיון", הרי מוקנית לה הגנה מלאה ושלמה, הגנה מוחלטת וגורפת.

ועוד אוסיף, כי פסיקתו העקרונית של ביהמ"ש העליון לא עשתה כל אבחנה בין עורכי דין לשאינם עורכי דין.

אין כל שייכות וכל דמיון, אפילו לא בעקיפי עקיפין, בין הדוגמא בפיסקה 12 לתגובה לבקשה לסילוק על הסף – שם מובא מקרה (תיאורטי) של מניפולציה שיקרית, זדונית, ומכוונת, שתכליתה היחידה להיכנס, באופן מלאכותי, בגידרו של סעיף 13(5) – לבין המקרה שבפניי, שבו תביעת הנתבעת בביהמ"ש לתביעות קטנות היא תביעת אמת, שאף התקבלה (בהעדר הופעה) ע"י ביהמ"ש, וביהמ"ש אף דחה בקשה לביטול פסה"ד בציינו כי סיכויי ההגנה של הנתבעת (התובעת שבפניי) אינם גבוהים עד כדי הצדקת ביטול פסק הדין.

אני דוחה את טענת התובעת בפיסקה 14 לתגובתה, כאילו במקרה דנן מדובר ב"הוצאת לשון הרע ביודעין ובמכוון בלא כל מטרה למעט הכפשת שמו של אדם". הטענות שהתובעת רואה אותן כלשון הרע הן הן עילת התביעה של הנתבעת, בתביעה שהוגשה על ידה בתביעות קטנות. טענות אלה הן היסוד, הן הנדבך, שעליו היא מבססת את טענותיה כלפי החברה.

זו הרי תכליתו של סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע, לאפשר לבעלי הדין לטעון בביהמ"ש בחופשיות את כל ומלוא טענותיהם, חמורות ככל שתהיינה, בלא חשש מפני תביעת לשון הרע.

סיכומו של דבר, אני מקבל הבקשה לסילוק על הסף.

הפרסום נשוא התביעה שבפניי אינו יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.

אשר על כן, אני דוחה התביעה על הסף.

לענין ההוצאות, שקלתי אם לחייב התובעת בהוצאות, נוכח העובדה שהתביעה שבפניי הוגשה בטרם נתחדשה ההלכה הנ"ל בביהמ"ש העליון (הלכת ח'יר נ' גיל), ואילו לפי דעות שנשמעו בבית המשפט המחוזיים בעבר, הגנת הסעיף אינה חלה כאשר "הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל" (דעת כב' השופט י' גרוס בענין ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין גורן פס"מ תשנ"ד (1) 441, ובענין ע"א (ת"א) 1506/02 גיל נ' ח'יר).

דעתי היא, כי גם לו נבחנה התביעה, שהגישה הנתבעת בתביעות קטנות, לפי אמת מידה זו לא היה מקום להגשת התביעה שבפניי, ודינה היה (גם לפני ההלכה החדשה) סילוק על הסף. על כן, אין מקום ל"התחשבות" בכך שהתביעה שבפניי הוגשה בטרם יצאה ההלכה החדשה מביהמ"ש העליון.

לפיכך, אני מחייב את התובעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך 4,000ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד טבת תש"ע, 10 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: